כל הגוף מדגדג לי, הדגדוג המוכר הזה שמגיע כשאני צריך קצת עניין, קצת גיוון, שינוי כלשהו. הרגליים קופצות וזה כמו מתח כזה שאני יודע שיתגבר ויתגבר עד שיגיע הדבר שיטלטל אותי קצת. אני כבר יודע שכשזה קורה יש פתרון אחד למצב הזה - אני הולך לעשות שטויות.
יש מילים שהן שלנו. כאלה שאני בטוח שהן שלנו תמיד ובכל קונטקסט. ואז, כשהיא בוחרת להשתמש בהן פה ושם, בעדינות ועם מלא מחשבה כמו שאני מכיר אותה, אני לא יכול שלא להיות בטוח שהן מכוונות אלי. זה נוגע לי ישר בלב ואני מחייך. מתאפק לא לבוא ולשים את כל זה על השולחן, לומר לה ״מה בייבי, קראת לי?״ ולתת לקסם לקרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
